Published by MNews 10.12.2010

mnews logo

אלברט ויעל שאלתיאל ממודיעין התקשו להיכנס להריון, אבל החליטו שבמקום לאמץ ילד אחד, הם יאמצו את כל בית האומנה בו חיפשו תוספת למשפחתם • כאשר בנם עילאי נולד במפתיע, הם הפכו את הסיוע לילדים למשרה מלאה, הקימו עמותה הנקראת על שמו של בנם, ומאז גייסו תרומות של מאות אלפי דולרים המסייעות לילדים חולים ופגועים

עילאי שאלתיאל"רגע, תן לי שנייה", אומר אלברט שאלתיאל ממודיעין בעת שהוא מדפדף בקלסר עב כרס ובו תיקיות-תיקיות המגוללות את סיפורם של ילדים, להם סייע במהלך חמש השנים האחרונות. לרגע הוא מתכנס בעצמו ונראה נרגש, ואחר כך ממשיך לסקור עבורי את סיפורי הילדים הפגועים. עיוורים, חולים, ילדים ממשפחות הרוסות - בשביל כולם הוא נמצא שם. "קרן עילאי" - העמותה שאותה הקים ונקראת על שם בנו היחיד, מגייסת תרומות עבור צרכיהם המיוחדים של הילדים האלה, ציוד לעיוורים, מוניות לטיפולי כימותרפיה, בגדים ומשחקים לחולים ולאחיהם ועוד ועוד.

במבטא הנע בין פרסי לאמריקאי, מגולל שאלתיאל כיצד הכל התחיל בימים בהם הוא ואשתו לא הצליחו להיכנס להריון, חשבו לאמץ והחליטו בסופו של דבר לעזור לכל מי שיוכלו. משם הסיפור התגלגל, ועד היום סייעה העמותה ליותר ממאה ילדים בהוצאה כספית של מאות אלפי דולרים. "אבל עזוב, הכסף לא משנה. שהמספרים לא יסיחו את תשומת הלב בכתבה מהילדים", הוא אומר.

שילמנו בכסף וזהב

אלברט ויעל שאלתיאל, בני 40, נולדו באיראן. שאלתיאל גדל בטהרן כבן למשפחת סוחרים עשירה שהתעסקה גם בנדל"ן והחזיקה בנכסים שמהווים עד היום את עיקר פרנסת המשפחה. בגיל 16 הוא גויס לצבא האיראני שהיה שרוי באותה עת במלחמה אכזרית של שמונה שנים מול עיראק של סדאם חוסיין. בשיא ימי המלחמה, החליט שאלתיאל להימלט מהמדינה ויצא למסע לכיוון הגבול עם פקיסטן. לרוע מזלו, הוא וחבריו נעצרו על הגבול בידי שבט מקומי, שם "בילו" 45 יום. "ידעו שאנחנו יהודים ו'התארחנו' שם אצל אנשי משמרות המהפכה של השלטון. ישבתי שם בכלא עם אנשים שהם...", הוא מסמן תנועה של שחיטה על צווארו, "בסופו של דבר שפטו אותנו, ושילמנו בכסף וזהב שהיה עלינו ושבנו לטהרן".

הניסיון הכושל לא הרפה את ידיו של שאלתיאל, שהיה נחוש בדעתו לעזוב את המדינה. הוא יצא שוב למסע ובילה 30 יום בנדודים בין כפר לכפר, בין טנדר לגמלים ושינה במערות. בסופו של דבר, הצליח לחצות את הגבול והגיע לקראצ'י בפקיסטן. לאחר חודשיים נמשך המסע של שאלתיאל, שעקר לאמסטרדם, קיבל מעמד של פליט ובשנת 1989 הגיע לניו-יורק. הוריו של שאלתיאל הגיעו גם הם לארץ, ואילו אחת מאחיותיו חיה עד היום בטהרן.

"איך אפשר לבחור אחד?"

כאמור, סיפורה של עמותת "קרן עילאי" שהקימו אלברט ויעל שאלתיאל, החל דווקא מהקושי להיכנס להריון. במשך חמש שנים עברו השניים טיפולי פוריות שלא צלחו, ובשלב מסוים חשבו על אימוץ. בנקודה הזאת מתחילה להתברר אישיותו המיוחדת של שאלתיאל. "חשבתי לעצמי אם אני מאמץ בשביל האגו, בשביל שיהיה לי ילד, או שאני באמת רוצה לעזור. ואיך אני יכול לקחת ילד אחד רק, איך אני יכול לבחור - הילד הזה יבוא איתי, וילד אחד יישאר במוסד?".

שאלתיאל ואשתו מחליטים שלא לאמץ ילד אחד, אלא את כל ילדי בית האומנה שאליו הגיעו בחיפושיהם אחר תוספת למשפחה. השניים מגייסים תרומות מחברים, קונים לבית האומנה ציוד חדש, משחקים ובגדים ועורכים ימי הולדת לילדים. במהלך חופשה בארצות-הברית מתבשרים בני הזוג שאלתיאל כי סוף סוף יעל בהריון. "שמחתם של הילדים פתחה לנו את שערי גן העדן", אומר אלברט, "כשעילאי נולד, פניתי לשם. הבנתי שקיבלנו מתנה על מה שעשינו, ועכשיו אנחנו לא יכולים להפסיק. ביקשתי מהקדוש ברוך הוא שיעזור לי להמשיך".
בין אם זה בעזרת היושב במרומים או שהייתה זו רק נחישותו של שאלתיאל, בתוך זמן קצר פנו השניים אל חברים, גייסו תורמים ובתוך כמה חודשים הקימו את העמותה הרשומה כיום ברשם העמותות ומחויבת בפיקוח המדינה.

"אסור לי להתרסק"

כאשר אני שואל אם הוא זוכר את הילד הראשון לו סייע, שאלתיאל נעצר שוב לרגע, "הוא היה בן שמונה וסבל מלוקמיה. בנוסף, הוריו היו באמצע הליך גירושים קשה שגרם לילד לסבל רב. הגענו אליהם הביתה בשכונת עוני בעפולה. הם גרו בקומה שלישית בלי מעלית וישבו לאור נרות, כי זרם החשמל נותק לאחר שצברו חוב לחברת החשמל. דבר ראשון חיברנו להם זרם החשמל, ואחר כך התחלנו לממן לילד מוניות לטיפולי הכימותרפיה, כדי שלא יצטרכו לסחוב אותו באוטובוסים. קנינו לו ויטמינים מיוחדים שהוא היה צריך וארגנו לו מסיבת בר-מצווה. בסופו של דבר, מצבו הלך והידרדר, ובגיל 14 הוא נפטר. ילד מקסים, באמת מקסים".

איך מתמודדים עם תוצאה כזאת, אתה לא מתרסק?

"פעם הייתי מתרסק, אשתי סיפרה שהייתי בוכה מתוך שינה. אחר כך הבנתי שאסור לי לקחת את זה בצורה כזאת. אני לא מתרגל לזה, אבל כן מתחזק. בכל פעם אני מתרגש מחדש. זה קשה, אבל אני חייב להיות חזק כדי שאוכל להמשיך ולעזור".
"יש גם סיפורי הצלחה", הוא אומר ומגולל את סיפורו של ג'ייקוב, ילד שנולד שכשהוא סובל מבעיות כמעט בכל חלקי גופו, "ג'ייקוב נולד עיוור, כמעט בלי מערכת עיכול. יש לו רק שלוש שיניים, ובנוסף אביו נטש את המשפחה כשהוא נולד, והוא גדל בכל מיני מוסדות. העמותה מימנה לו מלווה צמוד לכיתה רגילה בה הוא לומד, ופתאום גילו שהוא יודע לנגן בפסנתר בצורה מדהימה. היום הוא דובר שלוש שפות".

איך אתם מגיעים לילדים האלה?

"אחרי שהקמנו את העמותה, התחלנו ללכת לבתי חולים ולספר לצוות הרפואי על הפעילות שלנו. היום מפנים אלינו בקשות לסיוע מבתי החולים ומהעובדות הסוציאליות שכבר מכירות אותנו. רוב הכסף שלנו מופנה היום לתמיכה בילדים שבאים ממשפחות חד-הוריות. אני בודק את הבקשות ומבקר אצל המשפחות. אני נוגע להן בנפש, נכנס לגוף שלהן. אני מנסה לראות את הילד כאילו אני ההורה שלו. באתר של העמותה כתבתי שאנחנו מתחייבים להתייחס לכל ילד וילד כאילו הוא הילד שלי".
"רגע", הוא אומר כשהוא ניצב מולי ונע בהתרגשות, "עזוב את כל ה'אני' הזה. אני לא העניין, שלא יתנפח לי האגו. העיקר זה הילדים".

מודים על הילד הבריא

כאשר נכנסים לדירתה של משפחת שאלתיאל באחד המגדלים בעיר, הדבר הראשון שקולטת העין מלבד ספרי הקודש, היא הנוכחות המסיבית של העיר ירושלים בדירתם. בין תמונות של הר הבית והכותל לאיור של העיר בימי בית שני, שאלתיאל מודה כי יש לו אובססיה קלה לבירתנו, "חכה, בפעם הבאה שתבוא, אראה לך את החדר שיש לי שמוקדש לגמרי לירושלים. 'ציון' זה הכל, אתה יודע. זה עוד מהימים באיראן שגידלו אותנו על ציונות ואהבת הארץ".

כשהוא משחק באוסף בובות של חיות, ממתין בסבלנות עילאי בן החמש וחצי לבואי. הבוקר הוא יגיע לגן מאוחר מהרגיל, כדי שאספיק להתרשם ממנו בעצמי. בין הסבר על דגמי החיות לקפיצה לחדר כדי להראות לי את החוברת שהנפיקה העמותה על פעילותה, שאלתיאל הקטן מספר לי על הילדים להם מסייעת העמותה וכיצד הוא נפגש איתם. "אנחנו משחקים ביחד, הם מאוד נחמדים", הוא מספר כאשר אנחנו מדפדפים בתמונות שלו עם כמה מהילדים.

כאשר אני שואל את אלברט מדוע בעצם נפגש עילאי עם אותם ילדים, והאם המפגשים האלה לא יוצרים אצלו קושי, שאלתיאל נשמע נחרץ, "אם קשה לו? עובדה שלא. אין לעילאי טראומה או פחד כלשהו. עילאי נפגש איתם, כי הוא הסיבה לכל הדבר הזה. הוא צריך להכיר את המציאות, לדעת שהוא צריך להמשיך את המלאכה. הרבה פעמים הילדים האלה מנודים על ידי הסביבה. אנחנו מנסים לגרום להם להרגיש שיש להם תמיכה, שיש להם סביבה מחבקת. אנחנו מנסים להשלים להם את מה שחסר להם".

"מה אם זה היה הילד שלי?"

כאשר אנחנו עוברים יחד על התיקיות ובהן סיפורם של הילדים, מתגלות קבלות על תשלומים בסך עשרות אלפי שקלים עבור ציוד הדרוש לילדים. שאלתיאל מספר כי הכסף מגיע מאוסף נרחב של תורמים, בהם בני משפחה וחברים איתם גדל בטהרן. מאז שהקים את העמותה עם לידתו של עילאי, מקדיש עצמו שאלתיאל כמעט אך ורק לפעילותה. "כבר חמש שנים שלא עשיתי כלום חוץ מזה", הוא מספר, "המטרה של הכתבה הזאת היא לחשוף את פעילות העמותה לעוד ועוד אנשים שיוכלו אולי לסייע לנו להגיע אל יותר ויותר ילדים שצריכים עזרה".

עיסוק אחד לו שאלתיאל כן מקדיש מזמנו מלבד ניהול העמותה, הוא לימודי קבלה, דבר המסביר גם את התשובה שהוא מנפק כאשר אני שואל אותו מהיכן מגיע אותו רצון לעזור. "כי כולנו אחד", הוא אומר, "אני לומד, מלמד ומרצה קבלה, וכל הזמן אני חושב לעצמי: מה אם זה היה הילד שלי? מה הייתי רוצה שיעשו בשבילו? אני זכיתי בטוב, ואין ברירה אלא לשרת את הכלל. הייחוד שלנו הוא שאנחנו לא עושים את זה כי יש לנו ילד פגוע, אלא כי יש לנו ילד בריא, ואנחנו מודים על זה".

לשבור את השיא

"החלום שלי הוא להגיע לילדים באפריקה, להגיע לעזור בהודו", הוא מספר כשאני שואל מה החלום שלו, "אני רוצה לשבור את השיא של אמא תרזה. בשבילי לכל ילד, בלי קשר למצבו, יש את הזכות לקבל את הטיפול הטוב ביותר ולמלא את הפוטנציאל שבו. אני לא יודע מתי אגשים את החלום, אולי בכלל זה לא יהיה אני שיעשה את זה, אולי יהיה זה עילאי או הילדים שלו. אני יודע שאני מתקדם, גם אם זה לאט. אני בונה את התשתית לעתיד".
"תשמע", הוא אומר לי רגע לפני פרידה, ובמקביל עובר על כל מכתבי הבקשות לעזרה שהגיעו בדואר של אתמול, "אל תכתוב יותר מדי על העניין עם הבריחה מאירן וכל זה, וגם לא על הכסף שהוציאה עמותה עד היום, העיקר זה הילדים".

Developed by VIIM בניית אתרים